אם הייתי גברת במנזר דאונטון, רצונותיי היו מצייתים לחיפזון נהדר. ניתן לזמן אוכל וסיעוד עם צלצול טעים של פעמון ונשלח באותה פשטות.
במקום זאת, אני חי בעולם האמיתי בו הייתי בלגן חם תובעני והורמונלי ללא האומץ או המילים לבקש מה רציתי באמת. אם רק אנה הייתה קיימת לקרוא את דעתי ולדאוג לי.
מכיוון שאני בלוגר אם, נוטה לרשום הערות ולהרחיק אותם לעיון מאוחר יותר, הייתה לי “נוכחות הנפש” לרשום איך אני רוצה שאנשים יתייחסו אליי. היו לי גם יעדים כיצד רציתי לבלות את זמני עם הילוד שלי (אבל עדיין לא הנימוסים או הקול לבקש את הדברים האלה כראוי). אהה, מה רע בתמונה הזו?
דעות אלה הן גולמיות, לא מסוננות ונכונות. אני יכול לנסות להכחיש אותם אם תפקח אותי, אבל העובדה היא שכתבתי את הרשימה הזו כשהילד השלישי שלי היה בן שבוע.
את הדברים שאני מאחל להורי וחותני (או צוות בית!) היו עושים בשבילי בעולם הטוב ביותר:
לבשל את כל המועדפים עלי בלי שאצטרך לקנות או לתכנן ארוחות או לחשוב על זה בכלל.
שחק עם הילדים הגדולים שלי ועזור להם להרגיש מיוחדים ומוקרים.
כלי אוכל!
מקפלים את הכביסה והניחו אותה.
שמור על הבית שלי מסודר או הפך אותו לסדר.
תסתלק כשאני רוצה מקום.
שנה את כל החיתולים אלא אם כן מתחשק לי.
השאירו את הטלוויזיה אלא אם כן אני רוצה לצפות.
וואו, אני כלבה.
יעדי השבוע הראשון.
מכיוון שעשיתי את הדבר התינוק הזה בעבר, התוכניות שלי מציאותיות:
טיולים קצרים בכל יום. לכו אחרי האכלה והדבקו בתוך רחוב או שניים, כך שאני אפילו לא צריך תיק חיתולים, שאני לא מוכן להרכבה נפשית.
קבוצת תמיכה סיעודית. כן, אצטרך להתמודד עם אריזת תיק חיתולים ולהביא את עצמי לשם, אבל הפטמות שלי יכולות להסתובב בחופשיות.
מנמנם מסביב לשעון.
הסוף.
האם גם רצית שכולם יעזרו לך במקביל ויצאו מגדרכם? מה היית מוסיף לרשימת המטרות והרצונות הבלתי מדוברים שלי לרכבת ההרים ההורמונלית בשבוע הראשון?
תמונות: יילוד, הת’ר פלט; אנה ממנזר דאונטון, ITV