החיים שלי די טובים. אין לי אייפון או שף אישי, אבל הימים שלי מלאים במשפחה, חברים, עבודה מעניינת, ילדים בריאים ומספיק כסף כדי לשלם עבור לילה דייט שבועי. אז יתכן שיש לי מעט הבנה איך זה מרגיש לקנא עד כאב באחרים, מכיוון שבדרך כלל אני יכול לחזור למקום להזכיר לעצמי שיש לי את כל מה שאני צריך.
כשהקלטתי את הסרטון הזה, קראתי רק כמה מאמרי בבלוג והערות במקומות אחרים מאנשים שתיארו את הרגשתו כל כך אומללה כשקראו על ההצלחות והתקופות הטובות של חבריהם בפייסבוק, עד שהם צריכים להפסיק לקרוא. הרגשתי לא סימפתטית כלפי אנשים שאיפשרו לזרם של עדכוני סטטוס נלהבים כדי לומר להם שחיים של כולם טובים משלהם.
למרות מה שאמרתי לעיל, אני יכול לחשוב על דבר אחד מסוים שעשוי להרחיק אותי מהזרם הבלתי פוסק של חדשות ותמונות מחברי. וזו תהיה עקרות.
פעמיים נאבקתי להרות בדיוק מתי רציתי. למרות שהצלחתי להיכנס להריון כשנה לאחר מכן בכל מקרה, קיבלתי טעימה מהאכזבה והעצב שעומדות בפני נשים מסוימות במשך שנים. בהתחשב בכך שאחד הנושאים העיקריים של השיחה בסביבת הפייסבוק שלי הוא ילדים, לידותיהם, אבני דרך ורגעים מטופשים, הייתי באמת מבין אם מישהו במעגל החברתי שלי שרצה להביא ילדים לעולם אבל לא יכולתי לקבל החלטה שפייסבוק היא לתת לה הרבה יותר רגשות רעים מאשר טוב, וכי עדיף לבריאותה הנפשית להתרחק.
מה אתה חושב? האם פייסבוק הופכת אותך לירוק מקנאה? האם תמונות החג של אנשים אחרים אתה מוציא אותך? או שיש בעיות עמוקות יותר שגלשתי שלא שקלתי?