האם זה בגלל שאמי פשוט התקשרה אלי מחדר המיון כדי לומר לי שיש לה תאונת אופניים ושברה את האגן שלה? האם זה בגלל שאני יוצא למילוט מהילד שלי במשך 48 שעות בסוף השבוע ומרגיש עצבני בגלל זה? האם זה בגלל שהצלחתי את כל היד שלי אתמול במהלך מבחן הגלוקוז שלי מכיוון שאין לי שום חזות מעבר לבטן?
או אולי מכיוון שכששעשמתי את הגבות שעווה הבוקר, פתאום הרגשתי שעווה חמה על שפתיי העליונה, ואמרתי לי שלמרות שלא ביקשתי את זה, האסתטיקאי הניח שאני רוצה שעווה של שפתיים עליונות.
או שאולי זה שאני מבועת מלידה ודואג שהחרדה שלי תשאיר אותי בלילה במשך 90 הימים הבאים. או אולי שילדי בן השנתיים מסרב להיכנס לרכב, לרדת במדרגות או לעשות מספר דברים שאני מבקש מבלי שאני סוחב אותו.
אני חושב שכל הדברים האלה פשוט בנו, והשיחה של אמי פתחה את שערי השיטפון. אני באמת חייב לשחרר את זה הרבה יותר לעתים קרובות.